רש"י על בראשית ב׳:כ״ג

« רש"י על בראשית ב׳:כ״ב רש"י על בראשית ב׳:כ״ד »

1 שפתי חכמים פתח ↗

מלמד. לאו בתשמיש מיירי אלא אין זה אלא רמז ועיקרו מן והאדם ידע את חוה אשתו להלן ד א נפיק מהר"ם. ועי"ל שהיה משיג בשכלו טבע כל בהמה וחיה דאי לא היה יודע טבעם לא היה יודע לקרות להם שמות: המפרשים מקשים היאך בא על בהמה שהרי נצטוו על העריות ובהמות בכלל עריות ובאמת מחסרון ידיעה הקשו קושיא זו דאיתא בסנהדרין ל"ח שעה שביעית נזדווגה לו חוה. תשיעית נצטווה והציווי היה אחר זיווג חוה. ד"ד: ועוד יש להוכיח שבא על כל חיה כו' מדקאמר זאת הפעם גו' אבל פעם אחר לא היה עצם מעצמי וקרוב לזה פרש"י בגמרא יבמות סג. נח"י:

1 ברטנורא על התורה פתח ↗

זאת הפעם מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה וכו'. צריכין אנו לומר שנתעברו קודם לכן דאם לא כן היו נעקרות בביאת אדם כדאיתא בגמ' דע"ז גוי חס על בהמתו שלא תעקר ואולי היה דרך נס:

1 לבוש האורה פתח ↗

רש"י מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה כו': הג"א ירד בכאן לעומק ההתפלספות כמו שהוא בפירושו אבל אינו מן הצורך ובודאי חלילה לאדם יציר כפו ית' ושנברא בצלם אלקים שיטמא עצמו בזה שירביע שום חיה או בהמה בפועל חלילה או היאך יבעול כל אלו הבעילות בשעה אחת בפוע' אין הדעת סובלו ולא מטעם שכתב הג"א מפני שכבר נצטוה על העריות בפסוק ויצו וגו' כי לפי המשמעות נ"ל שאותו הפסוק והציוי לא נאמר לו עד אחר יצירת חוה וכן הוא בפי' בדברי רבותינו ז"ל ז' נזדווגה לו חוה ח' עלו למטה שנים וירדו ד' או ז' ט' נצטווה כו' אלא מטעם הטומאה שאמרנו חלילה ואע"פי שגם על הטומאה לא נצטוה מכל מקום הוא דבר מאוס וטמא ממושכל ראשון שבאדם גם מטעם שהוא במושכל אחד מן הנמנעות לבעול בזמן קצר כל אלו הבעילות אבל נ"ל לפרש כוונת חכמים ז"ל לפי פשוטו שבא בדעתו ובשכלו על טבע כל בהמה וחיה כו' שהרי בלי ספק ידע והשיג טבע של כולם שלכך קרא להם שמות לכל אחד על פי טבעם לזה סוס לזה שור כו' והבין והשיג בעומק שכלו בטבע כל אחת מהן והתבונן אם יש בהן אחת מהן שתוכל בטבעה להזדווג עמו ולהתעבר ממנו כדי שעל ידה יוכל לפרות ולרבות ולמלאות פני תבל בדמותו וצלמו כי גם הוא ידע בעומק עיונו שלא לתוהו בראה ואולי אם היה מוצא אחת אז היתה דעתו לבקש מאתו ית' לתקנה לו שלא יתטמא בה ולא נתקררה דעתו ושכלו בהן כלומר ראה והשיג והבין וידע שאין בטבע שום אחת מהם שתוכל להתעבר ממנו עד שהובאה לו חוה והבין בשכלו שזאת היא שראויה להתעבר ממנו ואז נתקרר דעתו ושכלו ואמר זאת היא האשה אשר הוכיח ה' לטבעי זאת הפעם וגומר אבל על כל זה היה בלא ביאה בפועל לא בבהמה וחיות וגם לא בחוה רק בשכלו הזך והטהור ולכך קרא לה אשה מיד קודם שבא עליה כי מאיש לוקחה זאת והיא זוגתו העצמי בטבעה ולפיכך סמך לו מיד על כן וגומר והיו לבשר אחד ופרש"י הולד נוצר ע"י שניהם כי' מה שלא היה יכול להיות כן משאר נקיבות הב"ח ולפי זה אין שום דין וטענה שטען הרמב"ן על רש"י ז"ל שהביאה הרא"ם כי יהיה כפשוטו שעכשיו יהיו לבשר אחד מה שלא היה נמצא בת זוג כזה קודם לכן לאדם:

2 שפתי חכמים פתח ↗

מכאן כו'. לכך לשון נופל על לשון אבל בלשון אחר אין טעם בלשון שלכך נקראת אשה. כי אין שם אשה נגזר משם איש בשום לשון חוץ מלשון הקודש:

2 מזרחי פתח ↗

מכאן שנברא העולם בלשון הקודש. בב"ר שמעת מימיך גיני גיניאה אתרופו אתרופיאה גברא גברתא אין שם האשה נגזר משם האיש בשום לשון חוץ מלשון הקודש:

2 דרך חיים פתח ↗

וכבר התבאר כי התנא התחיל למעלה משנה א 'בעשרה מאמרות', וסדר כל מדריגות העולם זו אחר זו, כמו שבארנו למעלה באר היטב. ועתה בא להזכיר מדריגת התורה, שהיא על העולם, בסוף הפרק אשר התחלת הפרק הוא 'בעשרה מאמרות נברא העולם'. ולכך שנה אותם בלשון תרגום, כי יש לתורה שתי בחינות; כי התורה היא נתנה לעולם הזה, ומצד שנתנה התורה לעולם הזה היא בלשון הקודש, והעולם הזה נברא בלשון הקודש רש"י בראשית ב, כג. אבל מצד שהתורה היא מעולם העליון, היא בלשון תרגום, כמו שיתבאר.

1 זאת הפעם. מְלַמֵּד שֶׁבָּא אָדָם עַל כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה, וְלֹא נִתְקָרְרָה דַעְתּוֹ בָּהֶם יבמות ס"ג:

2 לזאת יקרא אשה כי מאיש וגו'. לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן מִכָּאן שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ בראשית רבה:

1 גור אריה פתח ↗

שבא על כל בהמה וכו'. ביבמות פרק הבא על יבמתו. ואין הפירוש חלילה שבא עליהם למשכב, שהרי הקדוש ברוך הוא כבר ציוה אותו על העריות סנהדרין נו ע"ב בפסוק "ויצו" לעיל ב, טז, אלא פירושו מפני שהאדם הוא צורת כל המינים, והוא נותן להם שלימות, וכל צורה הוא מתחבר לאשר הוא צורה לו, והאדם הוא צורה לכל התחתונים הבעלי חיים הבלתי מדברים. וזה שאמר 'שבא על כל בהמה וחיה ועוף', שהרי ידוע כי הצורה נמשל באיש, ואשר הוא צורה לו – נמשל בנקיבה, והתחברות הצורה לאשר הוא צורה לו נקרא ביאה. ואמר כי אף על גב שהוא צורה לכל הנבראים, והוא נקרא איש שלהם, אבל אין בזה הנחה והשקט, כי אין האדם צורה מיוחדת בשלימות רק לאשתו, כי אליה הוא צורה מיוחדת בשלימות, וכאשר לא היה נמצא זוגתו אשר הוא הצורה לה בפרט ובשלימות, נקרא החבור ההוא ביאה, כי הביאה אינה התחברות גמור, ולא היה נמצא התחברות אחר, רק שהוא צורה אל כל הנמצאים, ואם כן זהו עיקר התחברות. אבל כאשר נתן לו שיהיה צורה אל זוגתו, שהוא לה צורה בפרט ובשלימות, אז אמר "זאת הפעם עצם מעצמי" והוסר הביאה הראשונה, שהוא צורה גם כן אל כל הנמצאים, אבל הוא צורה רחוקה, כאשר נמצא מיוחדת קרובה הימנה, וזהו דעת חכמים:וכאשר תבין עוד ותעמיק בזה, כי האדם כאשר לא נמצא לו זוגתו – והאדם שהוא כמו צורה צריך הוא לדבר שהוא אליו כמו חומר – וכאשר עדיין לא נמצא הנקיבה שהיא לאדם כמו חומר לצורה – אז יש לצורה זאת התחברות אל הדברים יותר חומרים, והם כל בעלי חיים שאינם מדברים, והכל כדי שימצא לו דבר שהוא לו נושא והוא כמו חומר, כי הצורה אי אפשר מבלעדי חומר, ולפיכך אומר 'שבא על כל בהמה וחיה ועוף', כי החבור מה שהיו הבעלי חיים עומדים לאדם במקום החומר לצורה – נקרא ביאה גמורה, לפי שצריך שיהיה האדם נבדל מן הבעלי חיים הבלתי מדברים, וכאשר היה לאדם התחברות אל בעלי חיים בלתי מדברים – הרי הוא מזדוג אליהם נכנס בגדרם, עד שזה ביאה גמורה נחשב לאדם שהוא שכלי, כי ראוי שיהיה האדם נבדל במעלתו מכל הנמצאים שאינם בעלי שכל, והרי יש חבור להם, וזהו הביאה. עד שנתן לו זוגתו, ואז היה צורה לדבר שהוא דומה לו, שגם היא בעלת שכל כמוהו, והוסר הביאה והחבור. הארכתי בזה לבאר דברי חכמים, כי ראיתי שהאומות משיבין על דברי חכמים, ואילו ידעו להבין דבר זה על עמקו היו אומרים כי כל חכמי הגוים לאפס ותוהו נחשבו נגד הקל שבדבריהם. והכל נרמז בלשון "זאת הפעם עצם מעצמי", שהתורה רמזה לנו כי האדם הוא כמו צורה, וצריך הוא אל דבר שהוא לו במקום חומר, אבל אין הדברים כולם שהם חומרים אליו במקום החומר, רק חומר מיוחד היא האשה שנתנה לו:

1 משכיל לדוד פתח ↗

זאת הפעם מלמד שבא וכו׳ עיין להרמ״ע ז״ל בס׳ ע״מ מאמר אם כל חי פי׳ שזה נדרש בענין קריאת השמות שהוא גמר צורתם ופקודתם והיא ע״ד אמרם אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי וביאר שם שהפקידה נחלקת לג׳ בחינות א׳ ע״ד הכתוב כי בועליך עושיך ה׳ צבאות שמו ומבחינה זו היא האמורה כאן שבא על כל בהמה וכו׳ עיין שם ויאירו עיניך שאין להבין המאמ׳ הזה כפשוטו ח״ו ולפי״ז מ״ש ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה יהיה פירושו ע״ד מ״ש רש״י לעיל שאמר לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג מיד ויפל וכו׳ ואין ספק אצלי שרש״י ז״ל לזה נתכוון וכך הבין המאמ׳ דאל״כ לא היה מביא אגדה זו שאין דרכו להביא בפירושו אלא האגדות הקרובות לפשטו׳ המקראות והאגדה הזו אם נבין אותה כפשטה רחוקה היא מן הדעת ומפשט הכתוב דהך קרא לא מיירי בזווג אלא בקריאת שם:

1 דברי דוד פתח ↗

זאת הפעם, מלמד שבא על כל בהמה וחיה. בפרק הבא על יבמתו דף ס"ג פירש"י מדכתיב זאת הפעם מכלל דפעמים אחרים שימש ולא נתקררה דעתו והקשו המפרשים היאך בא על בהמה שהרי נצטוו על העריות ובהמה בכלל עריות כדאיתא פרק ד' מיתות ומתוך זה פירשו שלא בא עליהם ממש אלא שבדעתו בא עליהם ובחכמתו לידע אם שוה טבעו לטבעם ודבר זה אינו עולה לפירש"י שכתב בהדיא ששימש פעמים אחרים, ובאמת הקשו ישיא זו מחסרון ידיעה דאיתא פרק אחד ייני ממונות דף ל"ח שעה שביעית נזדווגה לו חוה כו' שביעית נצטוה כו' דהציווי על מצות שלו היה אחר זיוג חוה ודבר זה שבא על בהמה וחיה היה לפני חוה וכמו שהוא מבואר בהדיא בפסוק שלמדו ממנו איסור בהמה דהיינו פסוק והיו לבשר אחד שהוא נאמר אחר זיווג חוה. ויש שהקשו קיאך נמאס בביאת בהמה וחיל, ואין זה קשיא דמתחילה היו כל הבריות נאים ואח"כ נמאסו כמו שמצינו בנחש וה"ה בשאר בריות שהיו נבראים במאמרו של הקב"ה, ואין כלנו להפקיע דברי חכמים מפשטן:

2 גור אריה פתח ↗

בלשון הקודש. דלא תמצא בכל שאר לשונות ששם הזכר והנקיבה דומים, רק בלשון הקודש 'איש' 'אשה', אבל בלשון תרגום 'גברא' 'אתתא', וכן בכל הלשונות, שמזה תראה כי בלשון הקודש נברא העולם:

2 פרדס יוסף פתח ↗

כי מאיש לקחה רש"י מכאן שנברא העולם בלה"ק, עי' רמב"ן תשא ל' י"ג עה"פ בשקל הקדש שהביא חו"נ דנקרא לה"ק שלא ימצאו בו שמות לאברי המשגל רק בכנוי. והוא דחה דהו"ל לקרות לשון נקיה, אלא מפני שדברי תורה ונביאות וכל דברי קדושה בלשון ההוא נאמרו וכן מלאכי' וצבאי' לכלם בלשון ההוא ע"ש. ועי' בס' מיני תרגימא הביא ס' מסרת המסרת בלוחות שניות בהמין הז' האריך בענין לה"ק ע"ש ולא ראה המו"נ ורמב"ן הנ"ל. ועי' בעטרת זקנים או"ח סי' תל"ד אות ג' דתרגום אינו בכלל לה"ק ומקרי לשון טהור פ"ש, וע"ע באגרת הטיול לאחי המהר"ל מפראג אות ל' מ"ש בזה:

2 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה פתח ↗

824 המשך לשונו בנתיב התורה ר"פ א: "וכמו שהתורה היא סדר האדם, כך התורה היא סדר של העולם, עד שהתורה היא סדר הכל. רק כי סדר האדם הוא נגלה ומפורש בתורה... אבל סדר העולם כולו ג"כ הוא בתורה, שאין התורה רק סדר המציאות העולם בכללו". ובדר"ח פ"ה מכ"ב ערה., כתב: "הפוך בה והפוך בה דכולא בה. דבר זה צריך פירוש, איך נמצא בתורה הכל, שאמר 'דכולה בה'. ודבר זה רמזו במדרש... שהיה הקב"ה מביט בתורה וברא את העולם, עד כאן. וכבר בארנו כי התורה היא הסדר השכלי שסדר הש"י סדר הנהגתו של אדם, ומתחייב זה הסדר מאתו בראשונה. ולפיכך נקראת התורה, שהיא סדר האדם, 'ראשית', שנאמר משלי ח, כב 'ה' קנני ראשית דרכו'. ולפי סדר התורה סידר הש"י סדר העולם, עד שהכל נמשך אחר התורה. כי כך ראוי שהאדם הוא יותר במעלה על כל העולם, כי בשביל האדם נברא הכל, ולפיכך אחר תורת האדם וסדר שלו נמשך סדר העולם, כי ברא הש"י העולם לפי מה שראוי אל סדר האדם. וזה שאמר 'שהיה מביט בתורה וברא העולם', כי אחר סדר התורה נמשך סדר העולם. וזה שאמר 'הפוך בה דכולא בה', כלומר כאשר ישיג בתורה, הנה הוא משיג בכל סדר המציאות, אחר כי דרכי העולם הזה יוצאים מן דרכי התורה, וקשורים דרכי העולם עם דרכי התורה, עד שהכל יוצא מן התורה שהיא סדר האדם, נמצא כי הכל הוא בתורה. ואע"ג שכאשר מתעסק בתורה אינו מבין הדברים ההם איך יוצא הכל מן התורה, סוף סוף הוא מתעסק בדבר שיש לו מעלה עליונה, דכולא ביה... ולפיכך אמרו כי 'היה מביט בתורה וברא העולם', לומר כי אחר סדר תורת האדם נמשך סדר כל העולם, ולפיכך אמר 'הפוך בה דכולא בה'". ובהמשך שם רעו: עמד על כך שמשנה זו נאמרה בלשון ארמי, וז"ל: "כי יש לתורה שתי בחינות; כי התורה היא נתנה לעוה"ז, ומצד שנתנה התורה לעולם הזה היא בלשון הקודש. והעוה"ז נברא בלשון הקודש רש"י בראשית ב, כג. אבל מצד שהתורה היא מעולם העליון, היא בלשון תרגום... כי זה טעם שנים מקרא ואחד תרגום. וזהו מפני כי מדריגת התורה שהיא מעולם העליון, צריך שיקרא כל פסוק שלשה פעמים, כנגד עולם התחתון, וכנגד עולם האמצעי, וכנגד עולם העליון, והשלישי כנגד עולם העליון. ומפני זה המאמר 'הפוך בה והפוך בה דכולא בה' מלשון ארמי. כי לכך 'כולה בה' מפני שהתורה היא מעולם העליון, לכך כולה בה. וכן כל התלמוד חברו בלשון ארמי... ודוקא התלמוד, אבל המשניות הם בלשון הקודש. וזה מפני כי התלמוד הוא לברר משפטי התורה, ולבאר איך כולה נמצא בתורה. ודבר זה מפני כי התורה היא מעולם העליון, ולכך הכל הוא בתורה. והתלמוד היא מעלת התורה בפרט, ולכך היא בלשון ארמי. ובאולי ישאל אדם, שאין סברא שיהיה התרגום כנגד עולם העליון, והוא אינו נחשב ללשון. הלא דבר זה אינו קשיא, כי זהו הגורם כי העוה"ז נברא בלשון הקודש, ולכך לשון הקודש מורה על עוה"ז. ואילו התרגום אינו לעוה"ז, ולפיכך הוא בלשון התרגום, שאינו שייך אל העוה"ז. ומפני זה עצמו אין המלאכים מבינים לשון ארמי שבת יב:, שאין הלשון הזה הוא מכלל סדר עוה"ז. ודברים אלו דברים גדולים הם, וברורים הם". ובתפארת ישראל ס"פ נג תתלד: ביאר שאף עולם התחיה נכלל ב"כולא בה" של תורה.

« רש"י על בראשית ב׳:כ״ב רש"י על בראשית ב׳:כ״ד »